פסק-דין בתיק רע"א 384/99

השופט א' ריבלין :

1.           המבקשת היא הבעלים של חלקת מקרקעין בעיר טבריה. הוראות הנוגעות לחלקה זו כלולות בתכנית מפורטת כמשמעותה בהוראת סעיף 69 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה1965- (להלן: החוק). התוכנית פורסמה ביום 30.8.87, ועל פיה היו המקרקעין מסווגים כמקרקעין המיועדים למלאכה ולתעשיה זעירה.

             בתאריך 11.12.1996, אישרה הממשלה תכנית מתאר ארצית הנושאת את הכותרת: "תכנית מתאר ארצית לתחנות תדלוק - מספר ת/מ/א18 - שינוי מס' 2 - נוסח התשנ"ו1996-".

             בתכנית נקבע כי "מקום שבתכנית מקומית ייעדו מקרקעין לתעשיה או לתעשיה - משרדים, או לתעשיה משרדים ומסחר, או למרכזי תחבורה, יהיו גם תחנות דלק במשמע, גם אם לא נאמר כך במפורש והיא כשאין בתכנית המקומית כוונה אחרת משתמעת". עוד נקבע בתכנית המתאר הארצית כי מקום שהתכנית המקומית כוללת הוראות של תכנית מפורטת "תותר הקמת תחנת תדלוק".

2.           בעקבות שינוי תכנית המתאר הארצית, הגישה המבקשת בקשה לקבלת היתר  לבניית תחנת תדלוק על המקרקעין שבבעלותה. רשות הרישוי של הוועדה המקומית לתכנון ובניה בטבריה אישרה את הבקשה וביום 10.8.1997 הוצא למבקשת היתר בנייה. משהוצא ההיתר, הודיעה המשיבה למבקשת כי היא חייבת בתשלום היטל השבחה. בשל אותה חבות הוצאה למבקשת שומת מס והיא השיגה על עצם החיוב בהיטל ועל גובה השומה. שמאי מכריע שמונה מכוח הוראת סעיף 14ב' לתוספת השלישית שבחוק מצא כי אין עילה חוקית לחייב את המבקשת בהיטל ההשבחה. ערעור שהוגש על כך מטעם המשיבה לבית משפט השלום נדחה.

             על החלטת בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בפסק הדין שניתן על ידו נתקבל הערעור, בוטל פסק הדין של בית משפט השלום, והמבקשת חוייבה בתשלום היטל ההשבחה. על פסק דין זה עותרת המבקשת ליתן לה רשות ערעור.

3.           המבקשת סבורה כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בחוק כדי להקים חובה מצידה לשלם היטל השבחה. ההיטל חל להשקפתה רק על השבחה שבאה עקב אישור תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת, ואין הוא חל מקום בו ההשבחה באה עקב אישורה של תכנית מתאר ארצית. המחוקק נתן דעתו, לדעת המבקשת, לאפשרות שמקרקעין יעלו בערכם בעקבות פרסום תוכניות מתאר ארציות ומחוזיות והחליט שלא לחייב בהיטל השבחה באותם מקרים.

             כדי לחזק את טענתה בדבר הפגם שנפל בהחלטת בית המשפט המחוזי מציינת המבקשת כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המקרקעין הושבחו רק בעת מתן היתר הבנייה לתחנת התדלוק. לדעתה הוראה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתוספת השלישית לחוק.

4.           אכן, לא היה צורך כי בית המשפט המחוזי יקבע כי מועד תשלום ההיטל מתקיים רק בהינתן היתר הבנייה. אך טעות זו אינה משליכה על עצם התוצאה ודי היה בקביעה כי משניתן היתר הבנייה, במקרה זה, נתקיים מועד התשלום.

             החבות בהיטל ההשבחה להבדיל ממועד תשלום ההיטל נוצרת כאשר חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתם של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת וזאת כתוצאה מאישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג.

             כיוון שבמקרה זה אין מחלוקת שקודם לשינוי תוכנית המיתאר הארצית לא נכלל היעוד המאפשר הקמת תחנות תדלוק בתכנית המתאר המקומית, הרי שלא יכולה להיות גם מחלוקת שאלמלא השינויים שהכניסה תכנית המתאר הארצית בתוכניות המקומיות, באותם אזורים שיועדו למלאכה ולתעשייה זעירה, לא היה ניתן לאשר את הקמת התחנה. בינתיים הוכנס בעניין זה שינוי בחוק וזאת מכוח הוראות חוק משק הדלק (קידום התחרות) (תיקון) התשנ"ח1998-, ומקצת מן השאלות המתעוררות היום לא תתעוררנה בעתיד.

             תכנית המתאר הארצית נשוא הבקשה אינה נוגסת בכלל שהיתר הבניה מוצא על-ידי הוועדה המקומית וכי הוא מוצא מכוחה של תכנית מקומית. בסעיף 9.1(א) לתוכנית הארצית בא הדבר לידי ביטוי מפורש בהוראה האומרת כי "לא תוקם תחנת תדלוק אלא על-פי תכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת" ורק כשאין בתוכנית המקומית כוונה אחרת משתמעת. במילים אחרות: היתר הבניה אינו יכול להינתן בצורה בלתי אמצעית מכוח התכנית הארצית לבדה והוא יונק גם מכוחה של תכנית מקומית מפורטת שאושרו בה פרטי הבניה.

             תכנית המתאר הארצית הרחיבה את דרכי השימוש המותרות על פי התכנית המקומית (המפורטת) והרחיבה בכך את זכויות הניצול המותרות בקרקע. ההיתר במקרה זה ניתן בעקבות השינוי שהוכנס, כאמור, בתוכנית המקומית על ידי תכנית המתאר הארצית ועקב אותו שינוי. אין גם מחלוקת בדבר קיומה של תוכנית מפורטת במקרה זה.

5.           אשר לעצם התרחשותו של אירוע המס רשאי היה בית המשפט להגיע לתוצאה שאליה הגיע, ולבוא לכלל מסקנה כי עלה שוויין של המקרקעין, וכי עליה זו באה מחמת הרחבתן של זכויות הניצול במקרקעין "או בדרך אחרת" כלשון סעיף 2 לתוספת השלישית לחוק. הרחבה זו באה עקב השינוי שהכניסה תכנית המתאר הארצית בתכנית המקומית.

             בעניין אחר, כבר נפסק (מפי הנשיא א' ברק בע"א 1341/93 סי אנד סאן ביץ' הוטלס בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב-יפו (לא פורסם)), כי "מי שמקרקעיו הושבחו מתכנית שהסירה מחסום נורמטיבי ואפשרה קבלת היתרי בניה חייב בהיטל השבחה". זאת - כשם שבעל מקרקעין זכאי לפיצוי מקום שתכנית פגעה במקרקעין שבבעלותו, מכוח סעיף 197 לחוק. "פגיעה והשבחה אינן אלא שני צידיה של אותה מטבע, שתי מגזרות אפשריות - ונוגדות - של תוכניות לפי החוק". (השופט מ' חשין בע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים נ' קהתי, פ"ד מח(2) 190 בעמ' 209).

             מכל מקום, במקרה שלפנינו, משניתן בפועל היתר בנייה על ידי הועדה המקומית, לאחר שנשתכנעה כי אין בתכנית המקומית כוונה אחרת, ומשמצאה כי ההיתר הוא בהתאם להוראותיה של תכנית מפורטת, אין להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

             כיוון שכך, ומבלי שאנו מביעים דעה באשר לחיוב המס במקרים אחרים בהם ידרש היטל ההשבחה בעקבות שינוי תכנית המתאר הארצית, לא מצאנו מקום ליתן רשות ערעור.

             הבקשה לרשות ערעור נדחית.

                                                       ש ו פ ט